נערה / אלונה פרנקל
חרגול הוצאה לאור
הוצאת עם עובד 266 עמודים
הספר הזה הוא המשך לספר "ילדה" של אלונה פרנקל.
אני חייבת לציין שלא קראתי אותו וישר התחלתי מהשני וזה לא הפריע לי כלל. הסיפור מסופר מפיה של ילדה, שעולה עם ההורים שלה מפולין שנים ספורות אחרי מלחמת העולם השניה. תחילה המשפחה הקטנה מתגוררת אצל קרובי המשפחה היחידים שנותרו להם לאחר המלחמה - אחותה של האם - בתל אביב ולאחר מכן הם עוברים לרמת גן.
אלונה מדברת הרבה על המלחמה ועל הטראומות שנשארו לה ממנה. בתקופת המלחמה היא התגוררה כילדה נוצריה אצל אשה פולניה מרשעת ואחר כך, כשנגמר הכסף ולא יכלה להישאר אצל אותה אישה, הצטרפה להורים שלה במחבוא קטן, חסר אור ובאופן כללי - בתנאים מחרידים. הרבה פעמים במהלך הספר ישנם משפטים בסגנון של "זה היה לפני המלחמה" או "זה היה אחרי המלחמה", ממש כאילו המלחמה מחלקת את חייה ל"לפני ואחרי".
ארץ ישראל מעמידה קשיים רבים לילדה בת ה-12. היא שונה, יש לה בגדים שונים, שפה שונה, מנהגים שונים. הכל אחר. בישראל של אותם השנים הייתה הילה גדולה מאוד סביב "להיות צבר" וכל השאר איכשהו נשארו בשוליים. היא גם מתארת כל הזמן את הצברים כבחורים חסונים, כחולי עיניים ובהירי שער. היא מתחילה ללמוד בבית ספר ושם מתעלמים באופן קבוע מהעובדה שהיא פשוט לא מבינה כלום ממה שמדברים. אף אחד לא טורח ללמד אותה עברית וכך היא מעבירה את שנות הלימודים שלה - בבהייה מחוץ לחלון של הכיתה.
הדבר היחיד שכן מתייחיסם אליו כל הזמן הוא השם הגלותי שלה, ועל זה לא מפסיקים להעיר לה. כמו שמתוארת התייחסותו של מנהל בית הספר - "העובדה שלא ידעתי עברית, לעומת זאת, לא עיניינה אותו כלל. גם לא מצבה או תולדותיה של משפחתי. רק השם העסיק אותו. הוא ידע שאני ילדה גלותית, והשלים עם זה, אבל העובדה ששמי היה גלותי נראתה לו בלתי נסבלת." (עמוד 53)
מה שהיא באמת אוהבת זה לצייר, וגם את חדוות הציור מצליחים להרוס לה המורים הלא נכונים במהלך החיים.
היא לא מעזה לבקש שיקנו לה בגדים חדשים ומתאימים ובאופן כללי - לא מבקשת כלום. היא ילדה טובה ומנומסת שעושה מה שההורים אומרים לה.
אלונה גדלה להיות נערה שכמהה לאהבה ולקבלה. מתוארת הרבה בספר הסיטואציה של להיות "עולים חדשים" לעומת "עולים ותיקים" וכל הפריבילגיות המשתמעות מכך. כאילו העולים הותיקים שוכחים שעד לפני לא מעט שנים גם הם היו עולים חדשים.
מעניין לראות את החגים והמסורות שלנו, שאנחנו כל כך רגילים אליהם מנקודת מבט של מישהו מבחוץ, שזו לו הפעם הראשונה. אלונה מתארת את השנה הראשונה כחגיגה של חגים. כל פעם מגיע חג חדש והיא לא מבינה איך זה שיש כל כך הרבה חגים... זה משעשע ומעניין לראות איך זה נראה "מהצד".
לטעמי, אלונה מצליחה להעביר את התחושה הכללית של אותה התקופה בארץ ישראל החל בתנועות הנוער למינהן, הקיבוצים, החקלאות, העולים החדשים ועד ללבוש עצמו, שגם בו היא שונה ומבודלת. בתחילת הספר היה לי מוזר שהספר מסופר מנקודת מבטה של ילדה בת 12, ואכן ברוב המקרים השפה מתאימה לילדה בגיל כזה, אך לפעמים יש "יציאות" שלא מתאימות בכלל לילדה בגיל כזה, מילים גבוהות ומסובכות. בהתחלה זה היה נראה לי לא עקבי אבל ככל שהספר התקדם זה פשוט "התיישב" לי יותר טוב והפסיק להפריע לי. יש הרבה חזרה על פרטים, מה שמצויין לאנשים כמוני, שיש להם נטיה לשכוח מה היה לפני 40 עמודים. אבל יש אנשים שימצאו את זה טרחני. זה לא ספר *גדול*. אבל זה ספר שמצליח להעביר את התקופה המדוברת (שנות ה-50), בשפה קלילה, במשפטים קצרים ואפילו בהומור. אני אהבתי. ולפינת העטיפה החדשה שלי: העטיפה מעוצבת ככריכה של יומן, עם שתי תמונות, אחת של אלונה כילדה ואחת שלה כנערה. בספר הקודם, ילדה, הייתה אותה עטיפה בדיוק, רק עם תמונה אחת, שלה כילדה. אני מניחה שבספר הבא "אישה", אותו היא מזכירה פעם אחת במהלך הספר, תהיה אותה כריכה עם שלוש תמונות. זו עטיפה די צפויה, לא משהו גאוני, אך היא משרתת את המטרה והופכת את הסיפור ליותר אישי (בזכות התמונות האותנטיות)
ציטוטים:
"ומהו קיבוץ? קיבוץ הוא האולימפוס, המכה, הוותיקן של הצבריות"
"השעות חולפות, זה מה שהן יודעות לעשות" "...לכל מי שהיה מספר מוטבע בעור היה גם סיפור מוטבע בלב".
"היה גם ארטיק לבן, בטעם וניל, אבל אני העדפתי תמיד את השוקולד, ועוד יותר את השוקולד-שוקולד, שהיה מצופה בשכבת שוקולד דקה ופריכה וארוז בנייר מיוחד שצויר עליו ילד אסקימוסי מחזיק ארטיק שמצויר עליו ילד אסקימוסי מחזיק ארטיק שמצויר עליו ילד אסקימוסי שלא רואים מה הוא מחזיק. אולי פינגווין? זאת הייתה אגדה. אגדה אכילה."
"עוד אריה אחד ראיתי בתצלום - פסל האריה בתל חי. שם טרומפלדור נפל. הוא לא נרצח, לא הושמד, לא חוסל, לא הובל כצאן לטבח, לא הורעל בגז ציקלון-בי ונשרף בקרימטוריום, ולכן הוא גיבור."
"בעצם גם מזרקה אחת יש, בכיכר דיזינגוף. לשם אני אוהבת ללכת כשיורד גשם. משעשע - מזרקה בגשם. מה אומרות הטיפות העולות לטיפות היורדות?"
"שמעתי שבני אדם רבים מתאבדים דווקא בחגים ובמועדים משפחתיים. הריב והכאב מוכנים זה מכבר. המשפחה זמינה, מוכנה וערוכה ללוויה ולשבעה".
עוד ציטוטים והמלצות בבלוג:
